חפש בבלוג זה

יום שני, 28 במרץ 2016

לחמניות שוקולד - סיפור של חורף (נטול פואנטה)

הזיכרון הזה יושב לי בירכתיי הראש תקופה ארוכה. מדי פעם אני חוזרת אליו, בעיקר כשאני מסתובבת באחת מנקודות הציון הגיאוגרפיות שמוזכרות בו. עכשיו גיליתי שגם התחלתי בעבר לתעד אותו בפוסט, אז החלטתי להחיות את הטיוטה הישנה לפני שהפרטים יישחקו לי. הפוסט לא מושלם. אני יכולה לכתוב יותר טוב מזה. אבל יש לי תחושה שאם אניח לו להתבשל הוא לא יפורסם לעולם. אני משחררת אותו לאוויר העולם כפג.

זה קרה בחורף 2007-8. גרתי בדירה מוזרה וגדולה בדרום תל אביב. הדירה הראשונה שלי בעיר וגם הראשונה מחוץ לבית ההורים. השכירות עוד הייתה בדולרים, לא תמיד היו לי מים חמים וקרה שאכלתי פופקורן לארוחת בוקר. חורף 2007-8 זכור לי כסוער ועגום למדי. הכל היה בצבע אפור כהה בחורף הזה. השמיים, שער הכניסה לבניין שבו גרתי, מצב הרוח שלי. הייתי במשטר דיאטה חמור ובדכאון תמידי.

אדוארד הופר תמיד מתאים לזכרונות על דכאון
באחד מימי חמישי של אותו חורף חבר שלי דאז הגיע לישון אצלי. הוא עוד גר אז אצל ההורים והיה עסוק בחיפוש דרכו בחיים. אני לא זוכרת איך חיפשנו את דרכו או את דרכי באותו לילה, אבל בבוקר שאחרי מצב הרוח הכללי היה עגום. יצאנו בגשם המזרזף לעבר הרחוב המג'ויף כדי לתפוס את קו 42 (המג'ויף גם הוא), שיוביל אותנו אל אחיו, שייתן לנו טרמפ שיוביל אותנו אל מחוץ לעיר הזאת.

האח עבד אז ב"לחמים", בסניף הראשון ברחוב החשמונאים, שאז גם היה היחיד שלהם. כדי להגיע אליו ירדנו במזלג המפויח של מנחם בגין-המסגר והתחלנו לצעוד לתוך העיר. אני זוכרת את תחושת הפליאה שאחזה בי תוך כדי הליכה. פתאום הבנתי עד כמה בתל אביב הכל קרוב. איך אפשר להתחיל בנקודה מאובקת וסואנת ולהגיע בקפיצת הדרך לאזורים מסבירי פנים שאנשים יושבים בהם בנחת, שותים קפה וקוראים עיתוני סופשבוע. הרגשתי כאילו העיר נפתחת בפניי (כמובן שהיום מצחיק להגיד את זה, כי החשמונאים נראה כמו העי אחרי המתקפה של יהושע. חפור ומטולא בפסי רכבת קלה ובפיגומי גינדי).

כשנכנסנו למאפיה, הרגשתי כמו בגן עדן עלי אדמות.אואזיס חמים, מואר ואפוף ריח של קפה ומאפים. כאילו אני בתוך סצנת הסיום של "דבר קטן וטוב" של קארבר (וסליחה על ההשוואה האיומה). משטר האכילה הסגפני שהקפדתי עליו באותם ימים לא עמד בפני לחמניות השוקולד של לחמים. בצק שזוף וחמים שבתוכו גושי שוקולד מנחמים. הן הרגישו כמו מן. אוכל שנופל עלייך משום מקום ומעורר אותך לחיים. או, כמו שקארבר קורא לזה, דבר קטן וטוב.

כבר כתבתי על כך שציורים של הופר וסיפורים של קארבר הם זיווג מושלם? אם לא, בטוח קראתי את זה איפשהו. וזה גם נכון. 
אחר כך האח באמת הסיע אותנו אל מחוץ לעיר (לא לפני שהצטיידנו בעוד לחמניות שוקולד) ובדרך נחשפתי לעובדה המדהימה שהחשמונאים נשפך לתוך שדרות רוטשילד (שהיו באותה תקופה הרחוב היפה בעולם בעיניי). להתפעלותי לא היה גבול. הרגשתי שתל אביב היא כמו חבילה עוברת - מקלפים נייר "דרושים" מקומט ומגיעים לשכבת כרומו נוצצת.

באותה תקופה שמעתי הרבה את הדורז. נראה לי שזה יכול לשמש כפסקול מתאים לפוסט.


אני קצת חוששת מלהעלות סיפורים כאלו על הכתב. כבר תקופה מסוימת זה מרגיש לי קצת גרפומני. יש היום כל כך הרבה אנשים שיודעים לשים פסיקים במקומות הנכונים ולפרוט לאחרים על מיתרי הנוסטלגיה, אבל כל מה שהם מוציאים תחת אצבעותיהם זה זבל אורגני מקושט היטב. מצד אחד לא בא לי להיות אחת מאלה, מצד שני אני כל כך נהנית לדפדף לאחור בבלוג ולהיזכר בעצמי מהעבר, שזה מתעלה על החשש מפני ייצור זבל.

4 תגובות:

נועה אמר/ה...

למרות החשש שלך, זה מצוין (לעניות דעתי, נסיוני וכד'),
בעיקר כי אני מזדהה עם הסנוור הפתאומי מאורות הכרך ומקנאה על הקשרים שהיו ב"לחמים".

marjorie morningstar אמר/ה...

הקשרים האלו לא החזיקו הרבה זמן, כי כמה חודשים אחרי זה נפרדנו :)
או שאולי :(

נועה אמר/ה...

ידוע שקשרים מבוססי פחמימות מאופיינים ע"י רגשות אמביוולנטיים

nona אמר/ה...

בא לי לחבק אותך

וגם, אני מזדהה מאוד עם הבירה אחורה בפוסטים וההיזכרות המרגיעה

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...