חפש בבלוג זה

יום רביעי, 25 ביולי 2012

עלילות הראשג"דית בעיר הגדולה

לא יודעת אם חלקתי פה אי פעם את פריט המידע המפליל הזה, אבל הייתי פעם בצופים. מה זה פעם? הייתי ה-צופים בצ' היידוע. מדריכה, ראשג"דית, מרכזת ומה שלא תרצו, עם חאקי מרובב שיצרתי מבגדים של אבא שלי + תועפות של צבע גואש (הייתי כמעט תמיד אחראית תפאורה/שלטים/קישוט) ומראה כולל שמנסה להיראות כמה שיותר מרושל ולא מושקע.

היינו שבט של בנות בעיקר, והרוח השלטת הייתה מוות לגנדור. מעין תפיסה חלוצית-קיבוצית כזאת, שמי יודע מאיפה שאבנו אותה. אמנם לא השתייכתי לאסכולת הבנות שלא מתרחצות בטיולים, אבל מהר מאוד למדתי שמי שמשקיעה (בחיצוניות) - שוקעת. חאקי נקי משמעו בטלנות ואיפור בעיניים משמעו פקאציות ריקנית.

"שמעתי שמרג'ורי עשתה פן בשישי האחרון!" - "בחייך? איזו פרחה"

ניצני המרד היו אצלי מאז מעולם - תמיד אהבתי להתלבש ובערך מאז כתה י"ב גם החזקתי מעצמי אחת שיודעת איך לעשות את זה כמו שצריך. בצבא, כשעברתי לעיר הגדולה, השארתי את כל עולם הפוריטניות הזה מאחורי. על מדים אמנם הייתי מצ'וקמקת ואומללה, אבל קניתי בגדים ואיפור בתאוותנות ובכל הזדמנות אזרחית השקעתי בעצמי עד בלי די. 

למה אני חוזרת אחורה ומספרת את זה? כי הגישה הזו, לפיה "השארתי את פרק הצופים מאחורי", ממשיכה לשבת אצלי בראש עד עכשיו. מאז התיכון אני ממעטת מאוד לצאת לטיולים (כי כבר ניגבתי אפים של חניכים מנוזלים בשלל נחלים ברחבי הארץ), שלא לדבר על קמפינג. כבר ישנתי מספיק באוהלים וקיפלתי שק"שים מתוך שינה. זו הסיבה שגם לא התחברתי לעניין פסטיבלי המוזיקה בחו"ל. זה נראה לי כמו פיצוי למתבגרים אירופאים מחוטטים שמעולם לא חוו מחנה קיץ מרופש כהלכתו, ולכן מרגישים צורך בלתי נשלט להתפלש בבוץ השחור של סקוטלנד/הולנד/לידס, לבקר בשירותים כימיים מצחינים ולהתחיל עם בחורות רנדומליות. 

חבר שלי, לעומתי, דווקא מאוד בקטע. הוא כבר היה בשלושה פסטיבלים ומת ללכת לעוד. כל פעם שהוא סיפר לי חוויות מאחד מהם, הרגשתי כמו פארטי-פופר מבאסת שלא מצליחה להתלהב. אז לפני שבועיים החלטתי לעשות מעשה, וללכת איתו לסרט על פסטיבל מוזיקה. הלכנו לראות את "רוצה רק אותך"**, שצולם כולו באיזה פסטיבל בסקוטלנד. המסקנות: הסרט טיפשי לאללה, אבל בדיוק מה שהמוח שלי יכול להכיל ב-32 מעלות ומאה אחוזי לחות, וגם - איכשהו הוא הצליח לעורר בי חשק ללכת לפסטיבל. כנראה עבר מספיק זמן מאז הצופים. בקיץ הקרוב כבר לא נלך לשום פסטיבל, אבל בספטמבר אנחנו נוסעים לסקנדינביה - אולי נספוג שם השראה לגיחה הבאה שלנו לחו"ל.

** אגב - את הסרט ראינו ב"לב" דיזנגוף סנטר. זו הפעם הראשונה שהייתי שם - אנחנו בדרך כלל הולכים לרב חן בכיכר דיזנגוף ומתבאסים בכל פעם מהצוות האנטיפט ומהעובדה המרגיזה שבסוף הסרט מוליכים אותנו במורד חדר המדרגות הצפוף והאפלולי (אי אפשר אפילו ללכת לעשות פיפי! וזה מאסט אחרי סרט במיזוג המקפיא שמלווה בקולה) ומשליכים אותנו לרחוב - בדיוק אל פתח מועדון הערסים שנמצא בקומת הקרקע. אז ב"לב" זה ממש לא ככה. המתחם כולו ממש מואר וכיפי והצוות נורא נחמד. אני תוהה אם האוריינטציה שלו כקולנוע לסרטי איכות מושכת עובדים שבאמת אוהבים קולנוע ולכן ממש נהנים מהעבודה שלהם.

6 תגובות:

Standing Ovation אמר/ה...

אני הייתי יומיים וגם זה היה יותר מדי :) אבל לא הבנתי משהו, מה גרם לשינוי בגישה?

marjorie morningstar אמר/ה...

אני לא יודעת. כנראה עבר מספיק זמן ואני כבר בשלה להתמודד עם חווית קמפינג שאינה בהכרח מחנה קיץ. וגם הסרט קצת עזר - דבילי לאללה, אבל עושה חשק לפסטיבל.

נגה אמר/ה...

אני לגמרי מתחברת למה שכתבת בתור צופיפניקית לשעבר (משבט בנות פוריטני גם כן). רציתי להגיד לך שלא כל הפסטיבלים מלאים בבני טיפשעשרה בריטים, כלומר רובם כן, אבל לא בכולם חייבים לחוות את הקמפינג. בשני פסטיבלים שיצא לי להיות בהם בטיול (פרימברה בברצלונה ופסטיבל ברלין) לא היה מתחם קמפינג, אנשים ישנו בעיר והגיעו כל בוקר רחוצים, נקיים ויפים (לפחות הרוב). בפסטיבל אחר שהייתי בו בגוצ'ה (עיירה בסרביה) היה קמפינג אבל היו גם חדרים לאירוח למי שרצה קצת יותר נוחות. בקיצור לא שווה לוותר על הפסטיבלים רק בגלל הקמפינג, כי הם ממש חוויה...

marjorie morningstar אמר/ה...

אני חושבת שאני כבר מוכנה אפילו לשוב לחוויית הקמפינג. כמו שאמרתי - הייתי פשוט צריכה קצת הפוגה.

אגב, בסרט שהזכרתי בפוסט היו להם אוהלים של הביוקר - משהו שנראה כמו אוהל בחוץ וכמו חדר בפנים. מגניב לגמרי. הזכיר לי את האוהלים של הארי פוטר, שיש בתוכם מיטות אפיריון ואח בוערת.

אנונימי אמר/ה...

מארג'וש, באלוהים, את מה זה מגה-פרחה!
(-:

marjorie morningstar אמר/ה...

הממ.. תודה(?)

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...