חפש בבלוג זה

יום רביעי, 9 ביולי 2014

טאקוז על החוף

  במסגרת עבודתי החדשה אני עובדת המון עם רשתות חברתיות (שום דבר שיווקי, it's geekie business we're talking here!) וממש עכשיו נתקלתי בטוויט הבא:

just woke up from a dream that i was eating tacos in a hammock on a beach somewhere alone

וואו. אין דבר בעולם שהיה מתאים לי עכשיו יותר. כאילו תיארו במדויק את הקרייב הרגעי שלי.

במקום, כבר יצא לי לבקר במקלט\חניון של הסנטר עם שלל תיירים שוקיסטים (ובצדק) ותל אביבים שרוצים לחזור לזחיחות. כשהודיעו בכריזה שצריך להשתטח על הקרקע כמעט עשיתי את זה אבל אף אחד לא הצטרף, אז פשוט התיישבתי בפחדנות ליד הקיר המטונף והשתוקקתי להכניס את עצמי לכביסה.
 אני יודעת, חפרתי עם שירת הסירנה.
אבל זה היה פשוט הסצנה הזאת (בלי טלילה שזורקת את עופר שטרסברג המניאק)
הבוקר התחיל בתחושה סייקיקית-משהו - הייתי בטוחה שהיום זה קורה. היום ישמעו אזעקות בתל אביב (ובכלל ברחבי הארץ, בועתית שכמוך!). מיותר לומר שזו לא הייתה ההשכמה הכי נינוחה בעולם.

בצהריים היה לי מבחן, כך שהחלפתי את חרדת הטילים שהייתה בראשי בחרדת מבחנים קלילה (אבל באמת היה מבחן מתיש! נשארתי עד הסוף, לחננה כמותי זה נדיר). אחריכן נסעתי למרכז העיר ועשיתי את הדבר התל אביבי ובועתי ביותר שניתן להעלות על הדעת: ישבתי בבאצ'ו במשך שעתיים על קפה (מעולה) וסלט, עבדתי על הלפטופ שלי, בהיתי בעוברים ושבים ושמעתי את הסמית'ס באוזניות. בחיי, כמו איזו דמות קלישאתית ב"קילומטר ויומיים אחרי השקיעה" (אני אוהבת את הספר הזה, אבל הסטריאוטיפים התל אביביים שלו קצת שטוחים בעיניי).

נורא נהניתי, אבל הייתה לי תחושה עמומה עמוק בבטן שאני הולכת לשלם על האסקפיזם הזה. וכך היה. כשצעדתי הביתה על דיזנגוף נשמעה הסירנה. בהתחלה הייתי בשוק (רגעי האזעקה הראשונים חולפים הכי לאט בעולם), אבל תוך שניות כבר שעטתי אל תוך הסנטר ומשם למטה-למטה-למטה במדרגות המתפתלות אל קומת החניון.

האמת, הייתי הרבה יותר לחוצה בבוקר מאשר בערב. הציפיה למשהו רע יכולה להיות הרבה יותר גרועה מהמשהו בכבודו ובעצמו. ובכלל - אחותי ואני כבר סיכמנו שהרבה יותר מפחיד לשמוע פלאח של ג'וק שמסתער לתוך החדר מאשר יבבה של סירנה.

**********************************************************************
עדכונים שאינם ממין העניין: קיבלתי 98 במבחן במגדר\ גיליתי פלגיאט מוזיקלי מדהים (תקשיבו לזה ואז לזה. אמנם לא כל השיר, אבל משהו מאוד דומה שם בגיטרות)\ כבר חפרתי על זה, אבל באמת ש-strangeways, here we come הוא הפסקול המושלם שלי לקיץ. אני שומעת אותו ומרגישה קרירות נעימה ודכדוך סתווי מרענן. 

7 תגובות:

nona אמר/ה...

אז התחלתי לראות האנטומיה של גריי, כמובן התמכרתי והסיפור שלך הזכיר לי את הפרק שהיא קמה בבוקר ובטוחה שהיא עומדת למות (חמסה) והפרק מסתיים בזה שהיא צריכה להוציא פצצה מהחזה של איזה בחור.

בקיצור, התחברה לי ההרגשה של הלחץ של הבוקר.

גם פה הייתה לנו אזעקה. בהתחלה חשבתי שצוחקים עלי. האסקפיזם שלי היה לשכב במיטה כל היום ולראות האנטומיה כי פשוט ידעתי שאם אשמע רדיו או אראה חדשות אני אתחיל לבכות בהיסטריה. קיצר, באסה.

אני הולכת לשמוע את הפלייליסט שלך.

ודרך אגב, הסמית'ס זה מוזיקה שכוסיות מתוסבכות תמיד שומעות (אם לשפוט על פי 500 ימים עם סאמר וכמה טוב להיות פרח קיר)

marjorie morningstar אמר/ה...

הזכרת לי עכשיו, עם סאמר ופרח קיר, פוסט ממש מוצלח שקראתי אתמול ב"סריטה" ועכשיו אני משום מה לא מצליחה להעלות (משהו השתבש אצלם באתר, אשלח לך כשאצליח לטעון אותו).

Very Big Glasses אמר/ה...

תמיד רציתי לשבת בבית קפה לבד ולעבוד על הלפטופ שלי. איך שהוא עדיין לא יצא לי.

לסירנות מתרגלים. לאחר כמה פעמים פשוט מגיבים לזה באופן אוטומטי. קמים והולכים.

marjorie morningstar אמר/ה...

עוד ייצא לך. מבטיחה!

marjorie morningstar אמר/ה...

נועה - זה הפוסט שדיברתי עליו:

http://srita.net/2014/07/01/the_problem_with_the_manic_pixie_dream_girl/

nona אמר/ה...

מזל שאני סוג של סטוקרית! רק עכשיו במקרה ראיתי את הלינק שלך. תודה (:

marjorie morningstar אמר/ה...

היי, זה בכלל לא סטוקריות!

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...